קו־קיומי
אני כבר זמן מה מסתובב עם הביטוי קו־קיומי.
נקודת המוצא שלי היא co — כמו ב־co-existence: קיום־עם, קיום בתוך קשר.
אני כותב „קו” פשוט כי אני כותב בעברית. אבל כאן מתחיל המשחק: מי שקורא את המילה יכול לחשוב על קו במובן של line — קו שמחבר בין נקודות.
כששואלים למה אני מתכוון, מתגלה ה־co שממנו התחלתי. והקריאה העברית מוסיפה לו עוד אפשרות למשמעות.
אנחנו לא מתחילים כנקודות נפרדות
קו מחבר בין נקודות.
אבל המחשבה שמעניינת אותי היא שאולי אנחנו אף פעם לא באמת מתחילים כנקודה נפרדת.
אנחנו נולדים ישר לתוך קשר.
ולמעשה, עוד לפני שנולדנו כבר התקיימנו באיזשהו אופן בתוך קשר: בדמיון של ההורים שלנו, בציפיות שלהם, בפחדים ובתקוות שלהם, בשם שאולי כבר נבחר עבורנו ובסיפור שהתחיל להיכתב עוד לפני שיכולנו לומר עליו משהו.
ואחר כך זה רק ממשיך.
אנחנו מתקיימים בתוך שפה שלא המצאנו, בתוך תרבות שקדמה לנו, בתוך גוף שלא בחרנו, בתוך משפחה, זמן, מקום והיסטוריה.
אנחנו פוגשים אחרים והם משנים אותנו.
אנחנו משנים אותם.
גם כאשר נדמה לנו שאנחנו לבד, אנחנו נושאים בתוכנו שיחות, אנשים, זיכרונות, ציפיות ומבטים של אחרים.
לא רק קיום.
קיום־עם.
מכאן מגיע עבורי ה־co.
מעניין שגם המילה "קו" עצמה נמצאת כבר בעברית המקראית. במקרא הקו הוא בין השאר דבר שנמתח, מודד ומסמן מרחב.
“וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם”
זכריה א׳, ט״ז
אני לא מבקש למצוא כאן את המקור ל״קו־קיומי״. אבל אני מחבב את ההדהוד: קו אינו רק משהו שעובר בין שתי נקודות. הוא גם יכול לסמן מרחב שבתוכו משהו נעשה אפשרי.
מן הקיום אל הדיאלוג
המחשבה הזאת כמובן אינה מתחילה אצלי.
יש מסורת שלמה של פילוסופיה דיאלוגית, ובתוכה הוגים כמו מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עמנואל לוינס ואחרים, שבדרכים שונות מציבים את היחס עם האחר במקום יסודי בהבנת האדם.
אצל בובר, למשל, היחס אינו רק משהו שנוסף ל"אני" שכבר קיים בשלמותו.
האדם מתהווה גם מתוך היחס.
ה"אני" של אני–אתה אינו בדיוק אותו "אני" של אני–לז.
יש משמעות למה שקורה בין.
זו מחשבה שמשנה עבורי גם את התמונה הפשוטה של נקודות וקווים.
פחות ופחות טבעי לי לדמיין אדם כנקודה סגורה שממנה יוצאים אחר כך קווים אל העולם.
אולי הקווים עצמם משתתפים ביצירת הנקודה.
אחד הספרים שסייעו לי לראות את הרצף הזה באופן מסודר הוא ספרו של שמואל הוגו ברגמן, ״הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר״.
הספר של ברגמן עזר לי לראות את המסורת הזאת כרצף: כיצד שאלת היחס נעשית, אצל הוגים שונים, לחלק מן השאלה מהו בכלל אדם.
קיום כ־Co-existence
ניסוח שמקרב אותי במיוחד למחשבה הזאת מצאתי אצל הפילוסוף אפרים מאיר. במאמרו Dialogical Theology, הוא כותב מתוך המסורת הדיאלוגית על קיום כ־co-existence — קיום־יחד, יחסיות ורשת של יחסים.
המילה הזאת מזיזה מעט את נקודת המוצא.
לא אדם שקודם כול קיים בפני עצמו, ורק אחר כך נכנס למערכות יחסים.
אלא אדם שקיומו כבר מתרחש בתוך עולם של יחסים.
אם קיום הוא מלכתחילה co-existence, אולי השאלה הקיומית אינה רק:
אלא גם:
עם מי אני?
בתוך מה אני?
ובתוך אילו קשרים והקשרים אני נהיה מי שאני?
וה־co הזה אינו מבחינתי רק קשר בין אדם לאדם.
בפסיכותרפיה הקיומית ובמחשבה האקזיסטנציאליסטית נהוג לחשוב על כמה ממדים שבהם האדם פוגש את קיומו: הקשר שלו עם העולם הפיזי — הגוף, הטבע, החיים והמוות; הקשר עם אחרים; הקשר עם עצמו; וגם הקשר למשמעות, לערכים, לאמונה, לרעיונות או למה שחורג ממנו.
בכל אחד מן הממדים האלה אנחנו מתקיימים בתוך יחס.
האדם אינו נקודה אחת ומבודדת.
הוא חי בתוך רשת של קשרים והקשרים.
למה דווקא "קו"?
וכאן חוזר המשחק הלשוני.
אני מתחיל ב־co האנגלי, וכותב אותו בעברית כ־קו. הכתיב הזה מזמין גם קריאה של קו במובן של line.
שתי המילים כמעט נפגשות בצליל, אבל מגיעות ממקומות שונים ונושאות משמעויות שונות.
אפשר לשאול:
הקו שמחבר בין נקודות?
או ה־co שמזכיר שהנקודות עצמן כבר מתקיימות עם אחרות?
נקודת המוצא שלי היא ה־co. הקריאה של קו שמחבר בין נקודות מצטרפת אליו דרך העברית — וזה המשחק שמעניין אותי.
יש בזה משהו שמזכיר לי, ברוחו ולא כזהות פילוסופית, את המשחק של ז'אק דרידה במילה différance: הרגע שבו שינוי קטן בכתיבה פותח אפשרות נוספת לקריאה ולמשמעות.
גם כאן מעניין אותי מה שקורה כשמילה אינה נסגרת בתוך שפה אחת.
קו מדבר עם co.
עברית מדברת עם אנגלית.
משמעות אחת פוגשת משמעות אחרת, וכל אחת משנה מעט את הדרך שבה אנחנו קוראים את השנייה.
לכן המשחק הלשוני אינו רק קישוט לשם.
המושג עצמו כבר מתקיים בתוך דיאלוג.
מילה עם מילה.
שפה עם שפה.
אדם עם אדם.
אדם עם עצמו.
אדם עם העולם.
ואולי גם אדם עם מה שמעבר לו.
מן ה־co אל קו־קיומי
כל זה כבר שייך למסורת רחבה של מחשבה דיאלוגית.
לכן קו־קיומי אינו ניסיון להמציא לה שם חדש.
הוא גם לא בא להחליף את הפילוסופיה של הדיאלוג.
כרגע, זו פשוט ההגדרה שמרגישה לי נכונה יותר למרחב שבו אני מבקש להתעכב: המקום שבו מחשבה דיאלוגית פוגשת קיום, פסיכותרפיה, ספרות, תרבות ומפגש אנושי.
אני עדיין לא בטוח עד הסוף מה נכנס תחת הקו הזה, אבל דווקא בגלל זה הוא ממשיך לעניין אותי.
קו שכבר עובר בין המקומות האלה.
קו שאפשר לזהות.
ללכת לאורכו.
ולפעמים גם להמשיך אותו.
ויש כאן אולי עוד דבר קטן ששווה להתעכב עליו.
בעברית יש לנו גם את המקף: ־
במסורת המקראית הוא מחבר בין שתי תיבות, למשל:
הוא אינו הופך אותן למילה אחת, אבל גם אינו משאיר אותן מופרדות לגמרי.
הוא משאיר אותן שתיים — ומחבר ביניהן.
וזו אולי עוד סיבה קטנה שאני אוהב את הצורה:
וזה אולי מקום טוב לעצור בו.
לא בנקודה סופית.
לא בתשובה.
אלא בקו שאפשר להמשיך.
נקודות מוצא להמשך הדיאלוג
מרטין בובר — הפילוסופיה הדיאלוגית, אני–אתה והמקום היסודי של היחס בקיום האנושי.
שמואל הוגו ברגמן — ובמיוחד ספרו הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, כמפה למסורת הדיאלוגית ולהתפתחותה.
אפרים מאיר — מחשבה דיאלוגית, co-existence, קיום־יחד, יחסיות ורשת של יחסים.
הפסיכותרפיה הקיומית והמחשבה האקזיסטנציאליסטית — המפגש של האדם עם העולם, עם אחרים, עם עצמו ועם שאלות של משמעות וטרנסצנדנציה.
